<h1>ראב"ן שו"ת סימן ס"ד</h1>
<h2>דף יא:</h2>
המקדש בעד אחד וכו' [קידושין ס"ה:], אע"ג דעד אחד נאמן באיסורין והוי עדותו כבי תרי בעלמא, הכא לא הוי כבי תרי דגבי איסור אישות כתב כי ימצא בה ערות דבר וילפינן דבר דבר מממון כדמסיק לקמן הילכך בעינן תרי ממש לאיסור ולשוויה א"א. ואפילו שניהם מודין, רבותא אשמעינן אע"ג דילפינן מממון ובממון הודאת בעל דין כק' עדים הכא לאו הודאה לישוונהו קידושין כדמסיק לקמן, דבהודאת ממון לא מפסיד לשום אדם אלא לעצמו הילכך כי מחייב לעצמו חייב, אבל הכא דמפסיד לאחרים בהודאתו ואסרה עליהם לאו הודאה הוא לגבייהו אלא עדות. ועוד רבותא אחריתא אע"ג דשניהם מודין ובידם לקדש עתה ואמרינן בראש האשה רבה [יבמות פ"ח.] כל שבידו נאמן, הכא לא מהימן קייום דבר הן וגמרינן מממון דכתב ביה ע"פ שנים עדים יקום דבר דאין קיום דבר אלא בב'. (ושמ"מ) [ושמעינן מינה] דבממון [נמי] אי מפסיד לאחרים בהודאתו דלא הויא הודאה, כגון ראובן שלוה משמעון בעדים ואין לו לראובן ממון אלא שוה חובו של שמעון, ואח"כ תבעו לוי לראובן לדין ותבעו ממון בלא עדים מוקדם מהלואת שמעון והודה לו ראובן, דכיון דקמפסיד לשמעון (בהו דאמ') [בהודאתו] לאו הודאה הוא. והכי נמי תנן בפ"ק דב"מ [י"ב:] מצא שט"ח אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר ואם אין בהם אחריות נכסים יחזיר דברי ר"מ וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר, ואוקמה רבי יוחנן [שם י"ג:] מחלוקת כשחייב מודה, ר"מ סבר שטר שאין בו אחריות נכסים ממשעבדי הוא דלא גבי אבל מבני חרי גבי וכיון דלא מפסיד לאחרים בהודאתו אלא לעצמו הודאתו הודאה ומחזיר המוצא את השטר, ורבנן סברי ממשעבדי נמי גבי וכיון דמפסיד לאחרים בהודאתו לאו הודאה היא ולא יחזיר. אמר אביי א"ל עד א' אכלת חלב והלה שותק נאמן, דכיון דשתק ולא הכחישו וקיבל עדותו והאמינו נאמן כבי תרי בעלמא וחייב חטאת, דעדות עד אחד באיסור כעדות ב' בממון, ומקרא יליף לה בתורת כהנים או הודע אליו ולא שיודיעהו אחרים יכול אע"פ שאינו מכחיש ת"ל או הודע מ"מ, אלמא כיון דשתיק הודע לו קרינן וחייב חטאת דעד אחד נאמן. ואביי לית ליה הא דאמרינן בראש האשה רבה ודילמא משום דאישתיק הוא ושתיקה כהודאה דמיא, אלא קסבר לאו כהודאה דמיא ומשום עדות העד הוא דחייב. ותדע שכן הוא, מדקאמרינן אמר לו ע"א שורו נרבע וכו', האי ע"פ [עד] אחד ה"ד אי דקמודה הבעל [וכו', אלא לאו דשתיק] ובשתיקתו הוי עדות עם העד ונאמן, ואי שתיקתו הודאה, היינו ע"פ הבעל, אלא ודאי לאו הודאה היא, אלא (ודאי) עדות העד הוי עדות והיינו ע"פ עד א', אלמא טעמא דאביי בכולהו משום דע"א נאמן כי לא מכחיש ליה. ואי קשיא דאמר אביי הכא א"ל ע"א נטמאו טהרותיך נאמן אע"ג שאינו בידו של עד, ובגיטין בפ' הניזקין [נ"ד:] ת"ר היה עושה עמו בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן, אבל א"ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן, ואמרינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן, וקשיא דאביי אדאביי דהכא קאמר דמש"ה נאמן שהרי בידו הוא אבל סיפא דאינו בידו אינו נאמן. תריץ הכא בנזקין בהכי עסקינן דקא מכחיש ליה לעד בין ברישא בין בסיפא, ורישא אף ע"ג דקא מכחיש ליה נאמן משום דבידו הוא, אבל סיפא דאינו בידו כי מכחיש ליה אינו נאמן. וצריכא לאביי לאשמעינן כולהו, דאי לא אשמעינן כולהו לא שמעינן דעד א' (אינו) נאמן, דאי חלב הו"א טעמא דאישתיק מהימן לאו משום דע"א נאמן אלא משום דשתיקה כהודאה דמיא דודאי הודה לו דאי לאו דקים ליה דאכל וכו' אלא ודאי כשאמר לו העד רמא אנפשיה ומידכר ושתיקתו הודאה, הילכך (אמרי') אשמעינן נטמאו טהרות, דהכא ליכא למימר מדאישתיק הודה לו לעד אלא מימר אמר מה (והכחישו הלה) [לו להכחישו הלא] אין מפסידין ממנו לגמרי דהא חזו ליה בימי טמא[תו], ואשמעינן אביי דאף על גב דאין שתיקה הודאה נאמן העד ולא מצי אכיל בימי טהרתו. ואי אשמעינן טהרות ה"א מדקא מפסיד ליה מיניה בימי טהרתו אי לאו דידע דודאי נטמא לא הוה שתיק ומדשתיק הודה, אבל שורו נרבע לא מצית אמרת דשתיקה הודאה אלא דלא איכפת ליה (לה) להכחישו דלא מפסיד ליה מידי (אבל) [דהא] שוורים כולם לאו לגבי מזבח קיימי, ואפילו הכי קאמר אביי דנאמן העד דלאו משום שתיקה כהודאה הוא אלא משום דע"א נאמן באיסורין, ואשמעינן סיפא לגלויי אכולהו דמשום ע"א נאמן באיסורין הוא, דהא סיפא ליכא למימר דשתיקתו הודאה דהא (ליכא למימר) [לית ליה] לא הפסד ולא איסור משתיקתו דנימא אי לאו דידע דדבריו אמת לא היה שותק בהפסדו או לעשות איסור על פיו ומדשתיק הודה לו, אלא ודאי כיון דלית ליה הפסד ולא איסור בשתיקה לעדותו של זה כי לא חש להשיבו ואין שתיקתו הודאה, ואפ"ה אמר אביי דהעד נאמן אלמא עד אחד נאמן, ותו אי שתיקה הודאה הוא היינו ע"פ הבעלים, אלא ודאי לאו הודאה הוא. איבעיא להו אשתו זינתה בעד אחד שאמר לו ע"א אשתך זינתה ושתק מהו, הא ודאי פשיטא ליה לשואל דודאי אסרה עליו בשתיקה כשאר איסורא, אבל הא קא מיבעיא ליה אם העד אוסרה בעדותו כמו חלב וטהרות, או שתיקתו של בעל אוסרה דהודאת בעל דין וכו'. ומדלא אמרה אביי בהדיה הנהו דלעיל, מי אמרינן כיון דמפסיד ליה אשתו וממון דחייב ליתן לה כתובה אי לאו דידע דקושטא קאמר לא היה שותק ושתיקה הודאה הוא, ואע"ג דקאמר אביי בחלב וטהרות דשתיקתו אינה הודאה, היינו משום דהפסד מועט הוא ואיכא למימר (דדהכי) [דלהכי] לא חש להשיבו ולא משום דהודה לו, אבל הכא דהפסד מרובה ודאי הוי שתיקתו הודאה, אבל משום עדות העד אינה נאסרת דאין עד אחד נאמן באיסור אשת איש דילפינן דבר דבר מממון, או דילמא כיון דזימנין סני לה ואיכא למימ' משום דסני לה שתיק לאו הודאה היא למיתסר עליה, [אלא] משום עדות העד דעד אחד נאמן אפילו באיסור א"א לאוסרה על בעלה כשאר איסורא. אמר אביי היא היא, כשם שבשאר איסורין עד אחד נאמן, [ה"ה] באיסור א"א ואפילו ידעינן דסני לה ולא משום הודאתו אסורה, והא דילפינן דבר דבר מממון, לענין קידושין דהוא קיום דבר ילפינן דומיא דממון דכתב ביה ע"פ שנים עדים יקום דבר וקייום דבר אפילו לרב אשי [דאמר] לא איברו סהדי אלא לשקרי (איהו) [מיהו] אי משקר ואומר לא מכרתי ולא נתתי לא הוה קיום אא"כ איכא סהדי, הילכך קיום גמור לא הוי אלא בעדים וקיום דבר דקידושין נמי בעינן תרי. ורבא אמר הוי דבר שבערוה כלומר אע"ג דבשאר איסורין הוי נאמן עד אחד, באיסור ערוה לא הוי נאמן דהוי דבר שבערוה כלומר מאחר שהוא א"א וערוה כתב בה דבר כי ימצא בה ערות דבר, ולא לקיום דבר נכתב למיגמר דבר דבר אלא לכל דבר ערוה, הילכך אין יכולין פחות משנים לאוסרה על בעלה. וה"מ אי ברי לן דסני לה דשתיקתו לאו הודאה הוא דמשום עדות העד לא אסרינן לה, אבל אי רחים לה שתיקתו ודאי הודאה הוא דהודאת בע"ד כק' עדים, דהכא לא מחייב לאחרים אלא לעצמו מפסיד אשה וכתובה דבהודאתו לא מפסדא היא כתובתה ולא על פי עד אחד. אמר אביי מנא אמינא לה דעדות עד אחד הוי עדות באיסור אשה, מדאמר ליה מר שמואל לההיא סמיא אי מהימן לך אפקה, מאי לאו ה"ק ליה אי מהימן לך דידעת דכשר לעדות הוא אפקה דעד אחד כשר באיסור אשה כבי תרי בעלמא, אלמא עד אחד מהימן. ורבא אמר הכי קאמר ליה אי מהימן לך כבי תרי אפקה כלומר רחימת לה והאי דשתקת משום שהאמנתו והודית לדבריו הודאה והאמנה שלך הוי כבי תרי ואפקה, אבל משום עדות העד לא אמר שמואל להוציאה אלא משום הודאת בעל דין כמאה עדים. ועוד דרבא לטעמיה דאמר [סנהדרין י'.] פלוני בעל אשתו הוא ואחר מצטרפין להורגו והכא נמי כיון דמודה הרי הוא מצטרף עם העד ואיכא תרי. וחתני רבי שמואל היזקיקני לפרש שמועה זו. והא דאמר שמואל לעיל [ס"ה.] המקדש בעד אחד וכו' דאין עד אחד נאמן ואפי' שניהם מודין, והכא קאמר שמואל דעד אחד נאמן, איכא למימר אביי מתרץ לטעמיה דבקידושין דהן קיום דבר אמר שמואל דאין עד אחד נאמן דיליף מיקום דבר כדלעיל, אבל באיסור זנות דא"א הוי כשאר איסורין ועד אחד נאמן דלא גמר דבר דבר אלא בקיום, ורבא מתרץ לטעמיה דלכל דבר גמרינן דבר דבר מממון ואין עד אחד נאמן באיסור אשת איש, והאי דהימניה שמואל להאי עד משום דשתיקה הודאה הוא והודאתו כמאה עדים דלא מחייב אלא את עצמו, אבל בקידושין דבהודאתו אוסרה על אחר לא הויא הודאה כדלעיל.
